בלה

אין לי רעיון לכותרת, לא מובן לי בכלל העניין הזה של כותרת, אבל זה מבקש אז ניתן.
עודד חוזר מחר בלילה הביתה. מרגיש לי כאילו הוא לא כאן כבר שנה. אני מזגזגת בין יום טוב, יום גרוע ליום גרוע מאוד והסטדנטרט שלי בימים אלו זה עייפות תהומית.

היומולדת שלי היה ועבר, יומולדת 30. מספר עגול וגדול ויפה ותמיד ציפיתי שאני אתרגש ממנו יותר, אבל לא – לא יודעת. סתם עוד יום. קצת יותר תשומת לב מהעולם – אבל זה לא שהיה איזה וואו מטורף. הייתי בבית, לבד ונחתי – זה כל מה שאיחלתי לעצמי לאותו יום וקיבלתי את זה. הסופ”ש, אחרי שעודד יחזור, נעשה מסיבה. האמת – אני לא כל כך מתלהבת גם מזה. כבר כמה שנים שימי ההולדת שלי מאכזבים אותי, אני מקווה להתבדות.

אז אני קצת מלנכולית וקצת בבעסה ואני כל הזמן רק “מחכה ל” מתישהו שיהיה לי זמן לעצמי ואני אוכל לצאת מהבעסה. יש לי קצת הרגשה שאני משלה את עצמי. זה עוד יותר מבעס.

רציתי לנסוע לסופ”ש בחנוכה עם חברים. הם לא חזרו אלינו – גם לא ממש עונים לי בטלפון, אז המקום שרציתי תפוס ולא בא לי להתחיל לחפש מקום אחר – אז זה כנראה לא יצא, נו טוב – עוד בעסה.

אז זהו, לא יודעת, מתחשק לי לצאת, לקרוע את העיר, לשתות, להשתולל – אבל kets face it – אני נרדמת בעשר, אז מתי זה יקרה

סליחה על הפוסט המדכא – סתם המצב רוח הכללי שלי היום, אולי כשעודד יחזור ואני אוכל להפסיק להרגיש שלהיות עם תומר זה עול – אולי אז יחזור המצב רוח.

ובנימה אופטימית זו, ביי

This entry was posted in me. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>