הטובים השכנים בעיניך?

לפני ארבע שנים כשעברנו לדירה, זוג צעיר בלי ילדים, עשינו את הטעות הטרגית ותלינו מדפים בתשע בערב. למיטב הבנתנו אז, תשע היתה שעה בסדר גמור וזה היה עניין של כמה דקות. השכנה למטה חשבה אחרת ופחות משלושה חורים לתוך הקיר שעטה למעלה כולה האשמות וכעסים.
לא התחלה מדהימה.
מאז, אחת לשנה היא טוענת שאנחנו עושים “רעש בלתי נסבל”.
פעם אחת, אחרי שתומר נולד, קיבלנו פתק על הדלת שמבקש ממני להפסיק להתסובב עם נעלי עקב בשלוש לפני בוקר. היה חורף, ואחרי קצת חקירה הסתבר שזה הנעלי בית של עודד שעושות את הרעש, כשהוא קם לבדוק מה העיר תינוק קטן. “רעש בלתי נסבל” אכן. עודד החליף נעלים, למרות שנים של הרגל.
שנה אחרי זה, קיבלנו עוד פתק, אחרי המסיבה יום הולדת של תומר (שהייתה בכלל במרתף של הבניין) על כל הרעש שהיה במהלך היום, שוב נעלי העקב שלי הואשמו. העובדה שהיינו בבית במצטבר עשר דקות בערך וגם זה היה בעיקר כשאנשים רצו שירותים לא הזיזה.
לפני כמה חודשים קיבלנו עוד פתק (מסתבר שלעלות ולדבר כמו בן אדם זה מעבר ליכולות של השכנה מלמטה, היא יודעת לכעוס ולכתוב פתקים) שאנחנו שוב עושים רעש בלתי נסבל בשעות לא הגיוניות (שש בבוקר ואמצע הלילה) ושאם לא נרגע אז היא “תפנה לגורמים הרלוונטיים”.
לא היה לנו שום מושג על מה היא מדברת, אנחנו חיים חיים רגילים, יש ילד בבית שמתרוצץ, אבל הוא לא ער בשעות שהיא מדברת עליהם ולפעמים באים חברים, אבל גם זה בקושי. לא שמענו ממנה מאז אז לא ייחסתי לזה חשיבות.

היום בבוקר תפס אותי השכן מקומה 5 (אנחנו בקומה 8 ) ואמר לי שיש רעש איום ונורא בשלושה חודשים האחרונים שמגיע מהקומה שלנו מהצד שלנו. “בקומה 5 שומעים רעש מקומה 8″ התפלאתי. כן, מסתבר שכל הדיירים בצד שלנו סובלים לדבריו כבר שלושה חודשים מרעש נוראי, גרירת רהיטים באמצע הלילה, דברים שנופלים, ריצות ועוד מקומה 8. הוא היה מאוד דיפלומטי ולא האשים אותנו, למרות שכל נימה וכל מילה שהוא לא אמר צעקה “זה חייב להיות אתם”.

ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות, הצעתי לו שבפעם הבאה שיש כזה רעש בלתי נסבל, שיעלה למעלה וידפוק בדלת. אני בספק אם זה משהו שאנחנו עושים, אבל כל כך הרבה האשמות שאני כבר מתחילה לתהות.
ואם זה כן מגיע מהדירה שלנו, לא מובן לי מה אנחנו אמורים לעשות?
חזרתי הביתה והסתכלתי על הדירה – שולחן האוכל לא זז כבר חודשים, הכסאות הם כסאות מתקפלים, כאלו שגם אם גוררים אותם לא עושים כמעט רעש, השולחן בסלון נמצא באותו מקום כבר כמה ימים ותומר לא שיחק בבית מאז יום שבת. אנחנו בקושי משחקים בקינקט וגם אם כן, בשעות סבירות ורואים טלוויזיה בשקט. הדבר היחיד שיכול להחשב ל”גרירת רהיטים באמצע הלילה” זה השער של המסדרון של תומר, אבל זו פעולה שלוקחת שניה וחצי ובטוח לא יכולה להשמע כמו “לגרור את המיטה לסלון באמצע הלילה” ו”לארגן מחדש את כל הרהיטים” כדבריו.

הפולניה שבי, שרוצה להיות הכי בסדר בעולם עם כולם, רוצה לנסות לראות אם זה אנחנו, אבל אני גם חושבת שזה לא יכול להיות כל כך גרוע כמו שהם מתארים, אם זה כן אנחנו. מצד שני, יש חלק קטן בי שחושב שהם סתם נטפלים על ה”שוכרים”, שהשכנה מלמטה נהדרת בלהסיט אנשים ושכל העסק יוצא מפרופורציה.
אנחנו אנשים רגילים יחסית, נחמדים יחסית, אכפת לנו ממה שקורה מסביבנו, מהמקום שאנחנו חיים בו, אבל אני מרגישה שאני במתקפה ולשנות הרגלים (לא יודעת איזה) או לעבור דירה (שממילא אנחנו חושבים על זה) יהיה להודות בכניעה על משהו שלא עשינו.

אז מה עושים?

This entry was posted in Family life. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>