מעוצבנת

כל כך מעוצבנת שלקח לי להחליט מה תהיה הכותבת של הפוסט עשרים ניסיונות!

בהסתכנות שמישהו שעובד איתי או מכיר מישהו שעובד איתי יקרא את זה ואולי יעלב – נשבר לי.
נשבר לי לגמרי, מספיק, כמה אפשר להיות מי שבסדר, מי שלוקח אחריות, שדואג לפרטים הקטנים, שלא מחפף, שאכפת לו – כמה לעזאזל? כמה?!?!?!?!

.מוצר אחרי מוצר, שנה אחרי שנה, הכל בלאגן ואני סופגת – מתריעה, צועקת, מתעצבנת ו – סופגת. בסוף אני עושה.
זו כנראה אשמתי שאני לא מתמידה עם ה”לא”, שאכפת לי מדי מהמוצרים, מהמוניטין שלי וממי שמסביבי, אז אני עושה. אני והצוות שלי נשארים עד מאוחר, סוגרים את הפינות. בודקים, עושים מוניטורינג, מתעדים, משתדלים שיהיה מסודר, משתדלים להגיע לישיבות ולידע וללכת לפי הפרוטוקולים שנקבעו

למה??? שמישהו יסביר לי מה דפוק לי במוח שאני חייבת להיות הכי בסדר? למה, כשכולם מסביבי זורקים אחריות הלאה, מחפפים ואומרים “יהיה בסדר” אני לא יכולה?

פעם, פעמיים, בסדר – הולך, סבבה. אבל כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה מוצרים והמשפט האוהב עלי “אנחנו רוצים למצוא עכשיו מה לא בסדר או להמשיך עם ההעלאה”?

לכו לעזאזל כולכם.

ואחרי כל זה אני יוצאת ההיסטרית שלא מבינים למה היא כל כך מעוצבנת ולמה היא כל כך לוקחת ללב. כי זאת התכונה הגרועה הרי – מעריכים את מי שמראה אדישות ומזלזלים במי שאכפת לו כי הוא “היסטרי”

נמאס לי, אני רוצה להיות בבית, לבד, עם עצמי – עם שקט מהעולם, עם שקט מאנשים מעצבנים בעבודה, בלי שימרחו אותי ובלי שיזלזלו בזמן ובאנרגיה שלי

This entry was posted in work. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>