הבלוג של/לי

אני בחורה עצבנית.

ואני מודעת לזה.

לפני שנכנסתי להריון, לא היתה לי סבלנות לילדים בכלל, הם עושים רעש,  עושים דווקא ובעיקר מפריעים לי לריכוז. עודד ממש דאג איזה אמא אני אהיה. ואז נכנסתי להריון ונולד תומר ומאיזה מקום, שלא ברור לי איפה מסתתר בדיוק, הגיעה הסבלנות. סבלנות לנסות ולהמשיך להניק, למרות שלא היה קל בכלל. לא לברוח מהבית כשהרגשתי שאני נעלמת אלא להשאר ולהמשיך ולתת את המקסימום. סבלנות כשהוא לא רוצה לאכול, או כשהוא מלכלך, צועק או בועט.

היו נקודות משבר, אני לא מושלמת, והיו צעקות פה ושם (אבל משמעותית פחות ממה שכולם חשבו שיהיה) והצלחתי לעצור לרגע, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה בלי להתפרק ולעשות לילד טראומות.

אני זוכרת נקודת משבר אחת לפני שנה – תומר רצה שאני אקח אותו לגן על האופניים של עודד וכשאמרתי לא הוא בעט בי ונשך אותי – נשיכה חזקה, כואבת, עם כל הכעס והתסכול שלו. לשניה כמעט התפוצצתי, כל וייב עצבני בתוכי רצה לפעול – אבל איזה קול הגיון שקול עצר אותי ובמקום לצעוק עליו שככה לא מתנהגים, הושבתי אותו בצד והסברתי לו במשך עשר דקות שלמות למה אי אפשר לקחת את האופניים ולמה זה לא בסדר לנשוך. והוא הבין. אולי לא את כל המילים, אבל את הטון ואת החיבוק והוא בכה קצת, אבל נרגע ואני הרגשתי שניצחתי – את העצבים שלי, את החינוך שאני ספגתי, את העולם.

היום היתה עוד נקודת משבר – דירה חדשה, סביבה חדשה, גן חדש ותומר אחד באנטי – לא רוצה ללכת לגן. לא מוכן אפילו לצאת מהבית. ובימים האחרונים כל הבאה לגן זה בכי והיסטריה ותומר עומד ליד השער וקורא לי שאני אחזור לקחת אותו. מה עושים?

מסביב כולם אומרים – זה בסדר, הוא יתרגל, אל תעשי מזה עניין. כולם בוכים ו”בלה בלה בלה”, אבל משהו לא הרגיש לי נכון, לא הרגיש לי טוב ולא בגלל הגן – הוא חוזר משם מאושר, הגננת מקסימה. הבעיה היא לא בגן – הבעיה היא בנו.
אז במקום להתעצבן עליו שהוא לא זז ולהרים אותו, לשים אותו באוטו ול”זרוק” אותו לגן – כי ככה, החלטתי שאולי כל מה שהילד צריך זה מישהו שיקשיב לו ויבין אותו. וככה – על הידיים – הלכנו לגן. עשר דקות שהרגו לי את הגב אבל היו שוות את זה, כי תומר הרגיש את אמא וכל הדרך סיפרתי לו שאני מבינה אותו, שאני מבינה שזה קשה ומבלבל ושהוא מתגעגע – ושזה בסדר, כי גם לנו זה לא קל. אבל הוא יתרגל ויהיה לו כיף והוא צריך לדעת שאמאבא וסבא סבתא אוהבים אותו ושגם ויקי הגננת אוהבת אותו – הוא פשוט עוד לא מכיר אותה טוב.

אחרי עשר דקות הוא הסכים לרדת מהידים ואת שאר הדרך עשינו יד ביד, כשהגענו הוא רץ פנימה – דפק על הדלת לבד ושילח אותי משם עם “ביי ביי אמא” שמח ומאושר.

ואלו הנקודות שבהן אני מרגישה שכן, אני יודעת מה אני עושה ותומר גדל טוב – זה אולי דורש יותר מאמץ ויותר מחשבה, אבל זה שווה את זה – רק בשביל לראות כמה ביטחון יש לו, כמה הוא שמח ומתפתח יפה וחברותי ולדעת שחלק מזה קשור בי.

תומר טס עם החללית שלו לאמריקה

האופנוען הקשוח

יום שני הגיעו הארונות.
חשבתי שאני מיד אתלבש עליהם ואארגן את הבגדים ויום שלישי כבר אוכל לנשום לרווחה, אבל לא.
דבר ראשון חזרתי ביום שני רק ב23:00 אז לארגן לא היה בכלל בתוכנית, אתמול הייתי הרוגה מעייפות אז סידרתי קצת אבל נרדמתי די מוקדם והיום בבוקר סידרתי עוד קצת.

אבל אין לי כח

אין לי כח לסדר יותר, אין לי כוח לצבוע, להזיז, לפרוק, לנקות, לקפל, לטפס, לנקות, לארגן

די!

מתי יהיה לי שוב בית? מתי אני אוכל להגיע למצב שיש רק דברים שוטפים לעשות (ולקחת עוזרת שתעשה חצי מהם)?
קבעתי לעצמי deadline – הזמנתי את כל המשפחה לראש השנה אצלנו.
זה משאיר לי שלושה שבועות בדיוק לסיים הכל.

אז אני מנצלת את הפוסט הזה לרשימה של כל הדברים שעוד צריך לעשות, נראה איך מתקדמים (רק הבהרה – לא רק אני אחראית על הרשימה הזו, לשמחתי הרבה)

1. לסיים להרכיב את המדפים בספריה
2. לפרוק את כל הארגזים של הספריה (בעיקר דברים של עודד)
3. לזרוק את כל הארגזים הריקים (כרגע מדובר ב3 עגלות סופר מפוצצות, יהיו עוד)
4. להוציא את כל הארגזים מהסלון
5. לקחת מאמא שלי את השטיחים שחזרו מניקוי
6. לסיים לעשות תיקוני צבע לחלון של הסלון
7. לתלות את הוילונות של הסלון
8. לנסר ולהרכיב את הכוננית החומה שצריכה להיות ליד המטבח
9. לצבוע שכבה שלישית של טורקיז על הקיר
10. לקבע את המתקן שתיה לקיר ולשים עליו את הבקבוקים
11. לפרוק ולסדר את הסרביס
12. לנסוע לאיקאה בשביל החלק האחרון של המטבח
13. לסיים לפרוק את הארגזים במטבח ולסדר אותו
14. לשים את כל הארגזים הריקים שאנחנו שומרים בבוידעם
15. לקנות מתקן לניר טואלט לשירותים
16. לתלות תמונות
17. לסדר את האזור תפירה/סריגה שלי
18. לתקן את הוילונות של החדר שינה ולתלות אותם
19. לפרוק את כל הבגדים שלי ולסדר בארון
20. לפרוק את כל הבגדים של עודד ולסדר בארון
21. לסדר את המצעים והמגבות
22. לארגן את החדר משחקים (להעביר לתוכו את הטלויזיהף לשים שטיח, לחבר מחשב לאינטרנט, לתלות מדף)
23. לתלות את המדפים של עודד בחדר עבודה
24. לסדר את הארגזים של עודד על המדפים שלו ומה שלא – לאחסן
25.לסיים לצבוע את הדלת של המטבח
26. לסיים לצבוע את הדלתות של החדרים
27. לקחת את השולחן אוכל מההורים של עודד
28. לקנות כסאות נורמליים לשולחן אוכל
29.לקנות שולחן אוכל קטן למטבח
30.להתמוטט

נגמר אוגוסט, קצת קשה לי להאמין.
במהלך החודשיים האחרונים הייתי כל כך עסוקה שהזמן פשוט טס לי.
עברנו דירה, שיפצנו דירה, רבנו עם בעלי בית הקודמים, תומר סיים את המשפחתון ומתחיל מחר גן חדש, חזרנו לתל אביב, היינו חולים, עודד נכנס למשרד חדש והיה בחו”ל

קיץ עמוס

אז מחר “חוזרים” לשגרה. לא לגמרי יודעת מה זה אומר… תומר מתחיל גן, לי יהיו פתאום ימי שישי פנויים, קבעתי עם עודד ועם ההורים שלנו ימים קבועים בשבוע בשביל והבית מתחיל לקבל צורה.
מתחשק לי לחזור לפעילות גופנית קבועה, מתחשק לי לראות חברות ולקרוא ספרים ולתפור ולראות טלוויזיה והרבה דברים שלא ממש יצא לי לעשות בחודשים האחרונים.

שגרה, ואו, זה יהיה מעניין