בין הורות פוקדת למבינה

אני בחורה עצבנית.

ואני מודעת לזה.

לפני שנכנסתי להריון, לא היתה לי סבלנות לילדים בכלל, הם עושים רעש,  עושים דווקא ובעיקר מפריעים לי לריכוז. עודד ממש דאג איזה אמא אני אהיה. ואז נכנסתי להריון ונולד תומר ומאיזה מקום, שלא ברור לי איפה מסתתר בדיוק, הגיעה הסבלנות. סבלנות לנסות ולהמשיך להניק, למרות שלא היה קל בכלל. לא לברוח מהבית כשהרגשתי שאני נעלמת אלא להשאר ולהמשיך ולתת את המקסימום. סבלנות כשהוא לא רוצה לאכול, או כשהוא מלכלך, צועק או בועט.

היו נקודות משבר, אני לא מושלמת, והיו צעקות פה ושם (אבל משמעותית פחות ממה שכולם חשבו שיהיה) והצלחתי לעצור לרגע, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה בלי להתפרק ולעשות לילד טראומות.

אני זוכרת נקודת משבר אחת לפני שנה – תומר רצה שאני אקח אותו לגן על האופניים של עודד וכשאמרתי לא הוא בעט בי ונשך אותי – נשיכה חזקה, כואבת, עם כל הכעס והתסכול שלו. לשניה כמעט התפוצצתי, כל וייב עצבני בתוכי רצה לפעול – אבל איזה קול הגיון שקול עצר אותי ובמקום לצעוק עליו שככה לא מתנהגים, הושבתי אותו בצד והסברתי לו במשך עשר דקות שלמות למה אי אפשר לקחת את האופניים ולמה זה לא בסדר לנשוך. והוא הבין. אולי לא את כל המילים, אבל את הטון ואת החיבוק והוא בכה קצת, אבל נרגע ואני הרגשתי שניצחתי – את העצבים שלי, את החינוך שאני ספגתי, את העולם.

היום היתה עוד נקודת משבר – דירה חדשה, סביבה חדשה, גן חדש ותומר אחד באנטי – לא רוצה ללכת לגן. לא מוכן אפילו לצאת מהבית. ובימים האחרונים כל הבאה לגן זה בכי והיסטריה ותומר עומד ליד השער וקורא לי שאני אחזור לקחת אותו. מה עושים?

מסביב כולם אומרים – זה בסדר, הוא יתרגל, אל תעשי מזה עניין. כולם בוכים ו”בלה בלה בלה”, אבל משהו לא הרגיש לי נכון, לא הרגיש לי טוב ולא בגלל הגן – הוא חוזר משם מאושר, הגננת מקסימה. הבעיה היא לא בגן – הבעיה היא בנו.
אז במקום להתעצבן עליו שהוא לא זז ולהרים אותו, לשים אותו באוטו ול”זרוק” אותו לגן – כי ככה, החלטתי שאולי כל מה שהילד צריך זה מישהו שיקשיב לו ויבין אותו. וככה – על הידיים – הלכנו לגן. עשר דקות שהרגו לי את הגב אבל היו שוות את זה, כי תומר הרגיש את אמא וכל הדרך סיפרתי לו שאני מבינה אותו, שאני מבינה שזה קשה ומבלבל ושהוא מתגעגע – ושזה בסדר, כי גם לנו זה לא קל. אבל הוא יתרגל ויהיה לו כיף והוא צריך לדעת שאמאבא וסבא סבתא אוהבים אותו ושגם ויקי הגננת אוהבת אותו – הוא פשוט עוד לא מכיר אותה טוב.

אחרי עשר דקות הוא הסכים לרדת מהידים ואת שאר הדרך עשינו יד ביד, כשהגענו הוא רץ פנימה – דפק על הדלת לבד ושילח אותי משם עם “ביי ביי אמא” שמח ומאושר.

ואלו הנקודות שבהן אני מרגישה שכן, אני יודעת מה אני עושה ותומר גדל טוב – זה אולי דורש יותר מאמץ ויותר מחשבה, אבל זה שווה את זה – רק בשביל לראות כמה ביטחון יש לו, כמה הוא שמח ומתפתח יפה וחברותי ולדעת שחלק מזה קשור בי.

תומר טס עם החללית שלו לאמריקה

האופנוען הקשוח