מי שמכיר אותי יודע שבחרתי לא לשנות את שם המשפחה שלי, אני אוהבת אותו ואני לא מוצאת סיבה לשנות משהו אחד שאני אוהבת רק כי שיניתי משהו אחר.
אז אחרי שהתחתנו זה לא היה כזה מיוחד ואז התחלנו לדבר על ילדים וכולם אמרו לי “בסוף את גם תשני את השם” ו”זה סתם יבלבל את הילד” ועוד מטעמים. התעלמתי.
נולד תומר ולא שיניתי את השם, גדל הילד והתחיל לדבר ולשאול שאלות ולא שיניתי את השם, שאל איך קוראים לאמא ולאבא ואמרנו לו ובהתחלה הוא התעקש לקרוא לי “לי שרונה” כגרסא הנשית של שרון 🙂
עוד קצת התעקשויות והילד קיבל את העובדה שבעוד שהוא תומר שרון ואבא הוא עודד שרון, אמא היא לי עדן ובזה חשבתי שזה נגמר. עד השיחה הזו בשבוע שעבר:
אני: תומר, איך קוראים לך?
תומר: תומר שרון
אני: ואיך קוראים לאבא?
תומר: אבא דושי שרון
אני: ואיך קוראים לסבא?
תומר: סבא יוסי שרון
אני: ואיך קוראים לאמא?
תומר: אמא ליקוש עדן
אני: איך לסבתא?
תומר: סבתא רותי עדן
אני: איך לסבתא אירית?
תומר: סבתא אירית עדן
אני: מה?!?!
תומר: סבתא אירית עדן
אני: תומר, לסבתא קוראים גם שרון
תומר: לא! קוראים לה עדן
אני: למה?
תומר: כי עדן זה לאישות
ועל זה נאמר – הגיון של ילדים 🙂