עוד חודש

אולי טיפה יותר.
אני בשבוע 34+5 , שזה שבוע 35, שזה משאיר לי חמישה שבועות ועודף עד לתאריך לידה המשוער ואתמול הייתי במיון.
ההריון הזה לא עושה לי טוב – מצד אחד, כולם אומרים לי שאני נראית נהדר, שמתאים לי נורא ובסך הכל אני כן מתפקדת ועוד מתפעלת ילדון אקסטרה אקטיבי בן 3. מצד שני, החודשים הראשונים היו סיוט, לא קל לי עם תומר בכלל ועכשיו הבאתי את עצמי סופית למצב לא טוב.
תומר חולה כבר איזה חודש, הוא מדלג מדלקת לדלקת ועכשיו לאיזה וירוס מעצבן. חודש של לטפל בו ולהיות איתו וללכת לעבודה ולדאוג לבית ועודד אפילו היה בחו”ל בזמן הזה והכל היה בסדר, אבל הגוף שלי אוהב אותי, אז ברגע שניתנה לו הזדמנות של “חופש” השבוע – הוא החליט שדי, נמאס ונדבק.
יום שני לא יכלתי לתפקד בכלל, צמרמורות וחום וכיף כללי (וגם בעל מאוד תומך שהחליט שאני עושה דווקא כדי להרוס לו את היום הולדת), אתמול התחילה בחילה נוראית וכאבי בטן. עד שעודד החליט ש”די, הולכים למיון”.
ניסינו לדבר עם המוקד אחיות וללכת לרופא, אבל מסתבר שאין רופאים בחול המועד, אז לפחות קיבלנו הפניה (שחסכה לנו 750 ש”ח) ושמנו פעמינו לבלינסון.
המוניטור הראה את מה שפחדנו ממנו – צירים, אבל לשמחתנו אחרי שני ליטר אינפוזיה הם די נעלמו, הבדיקות היו תקינות ונשלחנו חזרה הביתה, אחרי חמש שעות, כשאני מתחילה להרגיש שוב כמו בן אדם.

אני לא לגמרי יודעת איך להגיב לכל זה, אני לא בן אדם רגוע ושלו, אני אוהבת להיות אקטיבית ואני אוהבת לעשות דברים ואני לא יכולה לעמוד בפני תומר, אבל כנראה שצריך תמרורי אזהרה לפעמים וכל הריון אני צריכה לקבל אחד. אז נשאר עוד חודש ואת החודש הזה אני אקח הרבה יותר באיזי (אמרה ותכננה להתחיל לסדר את הבית עוד חמש דקות).

בינתיים עודד ואני התחלנו לעבור על שמות ולעשות רשימות של “אולי”, “אולי-אולי” ו”אין מצב”. אם מישהו בכלל קורא את מה שאני כותבת כאן – הצעות יתקבלו בברכה. החלטה סופית תנתן רק אחרי שהילדון יהיה בחוץ ויצרח קצת 🙂