אז הנה אני, בסוף שבוע 41 ועדיין בהריון.
זאת תחושה מוזרה כזאת, של חיים בהמתנה. מצד אחד, מצד שני איזה סוג של הרגל ושגרה מוזרה.
כבר התרגלתי איך לישון עם הבטן ומה אני יכולה ולא יכולה לעשות, אבל זה לא הרבה וזה מתסכל.
אין לי גם שום חשק או מוטיבציה להתחיל דברים חדשים, כי אין לדעת מתי הצירים יתחילו והחיים שוב ישתנו.
בקיצור, קצת מייאש
ומסביבי הכל מרגיש בלאגן ואני כאילו מסתכלת על זה דרך וילון, לא לגמרי קולטת מה הולך.
תומר ברגשי מטורף, שניה אחת רוצה את אמא עם בכי נוראי, שניה אחרי לא רוצה לראות אותי בכלל – “רק אבא”. עודד עומד להתחיל את אחת התקופות העמוסות בחייו (בלי קשר לתינוק חדש) עם אורחים מחו”ל ומיליון דברים לסגור. אני רוצה לעזור ולתמוך בו, אבל ברור לי שאני לא באמת יכולה כי אם הוא יהיה עסוק עם המשרד והחברה, אז לא יהיה לי הרבה עזרה ממנו עם התינוק, אז מצד אחד אני רוצה ללדת כבר ומצד שני אני רוצה לחכות, לפחות אחרי שבוע הבא כהלחץ אצלו (אולי) ירגע קצת – לא שיתנו לי לחכות הרבה אחרי שבוע הבא… אם הילדון לא יוצא לבד עד יום חמישי הבא (רק עוד שבוע, מפחיד) אז “ישכנעו” אותו לצאת, רק הקונספט הזה מפחיד אותי.
ולא לגמרי מובן לי, איך מהריון שהיינו משוכנעים שיגמר צ’יק צ’ק אני כבר בשבוע 42 אוטוטו ושום דבר לא זז
אז זהו, מחכים, כי אין באמת משהו אחר לעשות ומנסים להעביר את הזמן בלי להשתגע