תהיות לקראת ילד שני

אז האיש וחצי שקוראים את השטויות שלי כאן, כבר בטח יודעים ואם לא אז הגיע הזמן.
התחלתי היום שבוע 18 עם ג׳וניור2 (בן כמובן, שדורש כינוי נורמלי יותר – הצעות יתקבלו בברכה) וסבלנות אין לי.
לא יודעת למה, אבל מרגיש לי כאילו הכל נגרר כל כך יותר לאט הפעם. שבוע 18 (חודש רביעי) ואני מרגישה כאילו מינימום חודש שישי ו״נו כבר״. הידיעה שיש עוד חמישה חודשים לפני מטריפה אותי כי אני רוצה כבר ״כאן״ ו״עכשיו״ ו״נו כבר״ (כבר אמרתי?), נו טוף.
אז הראש רץ קדימה וכבר התחלתי לארגן איך יראה החדר ואיך תהיה החופשה לידה ואיך אני אגדל אותו עם תומר ומה יהיה.
בניגוד לפעם הקודמת, שבה האובססיה היתה ההריון והלידה ולא ממש חשבתי על מה יהיה אחר כך (ובהתאם גם חטפתי את שוק חיי), עכשיו אני לא חושבת על ההריון כמעט ועל הלידה בכלל לא, זה יעבור ויגיע וזה לא הענין העיקרי, הענין העיקרי הוא הילד הזה, שאני רוצה להכיר כבר ולראות כמה הוא יהיה דומה לי, לעודד ולתומר וכמה שונה וייחודי ומיוחד.
אז בינתיים התחלתי להזכר ולקרוא ולתכנן – יהיה לול או לא, חיתולים או לא, הנקה זה ברור אבל מעניין אותי עד מתי, גן או משפחתון ומה עם תומר, איך להעביר לו את זה בקלות.
אין לי ספק שאני הרבה יותר מוכנה עכשיו, בעיקר מוכנה כי אני יודעת שיש דברים שאני בכלל לא יכולה לדמיין שיהיה. עכשיו נשאר רק להכין את עודד ואת תומר ואת הבית ולחכות – כלום ממש 🙂