יום ראשון – ים ים ים
שבוע שעבר, ביום ראשון אחה”צ הלכנו לים. הגענו בדיוק כשהמצילים הלכו, וממילא היה דגל שחור ורוח קרה, אז לא ממש נכנסנו למים אבל מסתבר שלתומר זה ממש לא הזיז כי בים יש חול ואין משהו שתומר אוהב יותר מאשר לשחק בחול. הוא כל כך היה שקוע, שאפילו אוכל הוא לא רצה ובדרך כלל אין דבר כזה אצלו “לא” לאוכל (במיוחד לא לנקניקיה עם צ’יפס) אז אנחנו עשינו תורנות בללוות אותו ברחבי החוף בעודו מלקט מילדים אחרי כלי חפירה ודליים ובדרך נשנשנו גם קלאמרי ממש טוב.
חזרנו עייפים אך מרוצים עם ילד מלוכלך וישן 🙂
יום שני – כנס המי”ל וטעם העיר
לפני כחודש פרסמה לוטם בפייסבוק על כנס המנהלים השנתי ושאלה אם ישנם בלוגרים שהיו מעוניינים לבוא תמורת כרטיס לכנס. הצצתי בתוכניה (למרות שעוד לא היה לי בלוג שוב) וראיתי שתהיה הרצאה של דן אריאלי , פאנל איתו וגם שמחלקים את הספר החדש שלו. אז כמו ילדה טובה, שאלתי אם יש אפשרות לקבל הנחה.
לוטם יצאה מופלאה ביותר וארגנה לי כרטיס תמורת דיווח מהשטח בטוויטר במהלך הכנס. אז ניסיתי לדווח מהשטח (אבל ה wazes הארור אכל לי את כל הבטריה וגם לקח אותי בסיבובים דרך טרמינל 3 ), מצד שני – כבר היה לי שוב בלוג, אז הבטחתי לעצמי שאני אחזור הביתה ואכתוב דיווח מלא ומכובד 🙂
זה לא קרה, אז הנה לכם – דיווח מלא ומפורט:
ההרצאה היתה בנושא “מוטיבציה בארגונים” והיתה נהדרת, היא לא חידשה לי הרבה, כי אני מתעניינת בנושא מאוד, אבל הועברה נהדר עם הרבה דוגמאות משעשעות. במיוחד שעשע אותי הסיפור על האבקות לעוגה ששמעתי שבוע לפני זה, מילה במילה, מאבא של עודד 🙂
דן אריאלי בכנס המנהלים הארצי
בפאנל לאחר מכן, השתתפו שלל מנכ”לים ואנשים בכירים והשיחה התגלגלה לנושאי הבונוסים והאם הם מהווים תמריץ טוב להעלאת מוטיבציה.
הצחיק אותי לשבת בקהל, אני, בין כל הדינוזאורים, מינימום סמנכ”לים של חברות עם עשרות ומאות עובדים ואני – ר”צ פיתוח, בתחתית שרשרת המזון. צריכה להתמודד יד ראשונה עם כל ההחלטות המדהימות שמתקבלות שם למעלה. לראות את היושבים בפאנל מדברים ומדברים ומדברים ולא קשורים למציאות כמעט בכלל. אחד מדבר על זה שלזכור את השם של הילדים של העובדים שלך, בחברה של 1000 איש, יתן לאותו עובד, שזכרו את שם ילדיו, יותר מוטיבציה מחופשה ממומנת באיזה אתר נופש (תראו לי עובד כזה בבקשה ותראו לי מנכ”ל של חברה עם 1000 עובדים שיש לו כזה זכרון פנומנלי, אני בקושי זוכרת את השמות של הילדים של ה100 איש שעובדים איתי). אחר אומר שהטיפוח של מקום העבודה זה הדבר החשוב ביותר ואני אומרת – אולי תשאלו אותנו, אלה שם למטה, שאת המוטיבציה שלהם אתם כל כך רוצים להגביר, אולי…
ניסיתי ללכת לשארית הכנס, אבל נשאבתי לשיחת השלמות נהדרת עם לוטם, אז דגמתי את ארוחת הצהרים וחזרתי למשרד – מלאת מוטיבציה 🙂
ומשם הביתה, לקחת את תומר, להתארגן והופ – לטעם העיר.
טעם העיר 15 – מי היה מאמין שכל כך הרבה זמן זה קיים.
לשניים או שלושה הראשונים לא הלכתי, הראשון שהלכתי אליו – עוד לא הייתי עם עודד. אחר כך שנים זו היתה מסורת כל שנה זה היה יותר וויתר גרוע – צפוף, רועש, מלא ערסים. לא כיף.
אני לא זוכרת אם החלטנו לא ללכת ואז סגרו אותו לשנה-שנתיים או שלא הלכנו כי סגרו אותו, זה לא משנה. השנה גילינו במקרה שיש והחלטנו לנסות שוב, הפעם עם תומר.
ללכת עם תומר לארועים כאלו גדולים זה די כיף, הוא אוהב אנשים והוא אוהב רעש, זה לא מפחיד או מפריע לו וכמו שציינתי כבר – הוא אוהב אוכל.
הגענו מוקדם ולא נתנו לנו להכנס (לא ברור למה) אבל כשכבר כן נכנסנו הגענו למקום רגוע יחסית עם המון (אבל המון) פחי זבל 🙂
אני לא לגמרי זוכרת איפה קנינו מה, אבל מה שאכלנו היה טעים, האווירה היתה נחמדה ובסה”כ היה כיף למדי.
תומר ואני בסביבות תשע כבר התחלנו להשפך מעייפות, אבל עודד לא מיצה, אז אחרי שעודד הכריח אותנו ללכת מהמתחם של רדיו תל אביב (עקב יותר מדי רעש ועשן) התמקמנו במתחם הילדים של “מועצת החלב” (שנראה בצורה חשודה למדי כמו דוכן של תנובה…) שם תומר צייר וקפץ והתמלא נצנצים 🙂
בדרך חזרה לאוטו (חנינו ליד איצטדיון רמת גן) הוא נרדם לעודד על הידים וחזרנו כולנו הביתה, עייפים, ישנים ומאוד מרוצים. טעם העיר חזר לעצמו 🙂
עודד דגם אותו עוד פעמיים במהלך השבוע, אז כנראה שזה באמת היה מוצלח.
תומר רוקד על הבמה במתחם מועצת החלב
על יום שלישי ושארית השבוע – בפוסט הבא
