הבלוג של/לי

מעשה באמא שהייתה צריכה לקחת את הילד מהגן. קצה נפשה מהגינות ליד הבית ואמרה – אולי נלך לפארק!
אמרה ועשתה ולקחה את בנה לפארק. שיחקו בחול, ראו דגים, רצו קצת וחזרו הביתה.
תכננה האמא את שארית הערב – אוכל, מקלחת וריבי שינה, אך לילד היו תוכניות אחרות והוא נרדם בדרך חזרה.
ניסתה האמא להעיר את הילד, כי מי שמע על ילד ששיחק בחול ולא אכל שילך לישון ככה, ולא קם הילד.
אמרה לעצמה – לפחות יקום מחר מוקדם, כדאי שאלך לישון מוקדם בעצמי.
ובינתים, אמרה היא לבעלה שהילד כנראה יקום באמצע הלילה הרעב, מתוך מחשבה שבעלה דייר הלילה יטפל בנושא.
ניסתה האמא ללכת לישון באחת עשרה בלילה, אך תוכניות ומציאות לא קשורות זו בזו ונרדמה בחצות.
לא הרבה אחרי, שמעה את בעלה נכנס למיטה וחשבה לעצמה כי מוקדם הוא הולך לישון הלילה, ומה יקרה אם הילד יקום. וחזרה לישון.

והילד? כדרכו של עולם, קם לא הרבה אחרי, בשתיים וחצי, ומי יקום לנסות להרדים את הפעוט? אמא כמובן!
ועכשיו, בשלוש וחצי, אחרי אוכל, שוקו, צחצוח שיניים והרדמות על הספה – הילד ישן. ואמא?!?
אמא שוכבת במיטה, עיניים שורפות מעייפות, מקשיבה ליתוש שמתעופף בחדר ולא מצליחה להרדם.
עוד שעתיים-שלוש יקום הילדון ויגמר הלילה, אבל העייפות – אולי בעוד כמה שנים…

לילה טוב

ועדכונון מהבוקר: איזה קם מוקדם ואיזה נעליים. עדיין ישן, אבל העייפות…
בוקר טוב

קמתי בבוקר לצליליו הערבים של עודד מקיא את נשמתו 🙁 וניסיתי לחזור לישון. אחרי שעה זה קרה שוב ואז גם תומר התחיל לצייץ והיה לי ברור ש- א) היום התחיל ו- ב) אין עודד, צריך למצוא דרך לבדר את תומר עוד יום שלם לבד.
אבל! זה יום העצמאות ולא חג דתי או שבת ולכן – יש אוטובוסים!!!
תוכנית פעולה התחילה להתגבש.
לקח עוד זמן עד שאירנתי את עצמי וצידה לדרך ואז עוד זמן שיכנוע להזיז את הקטנציק מהבית – בעשר וחצי היינו בחוץ ושמנו פעמינו לתחנת אוטובוס.

צריך להבין שכל פעם שאנחנו עוברים ליד תחנת אוטובוס הילד מתעקש לשבת לחכות לו.
הפעם זה השתלם לו.
האוטובוס הגיע אחרי עשר דקות בערך, לא לפני סצינה שבה הגיע אוטובוס אחר ותומר כמעט עלה עליו בלעדי :-/
מזל שאין להם את אותו הצבע והצלחתי לשכנע אותו שהאוטובוס הירוק זה לא האוטובוס שלנו, אנחנו מחכים לכתום.

תומר בחר את המקום והתיישב ליד החלון:

נסענו איתו עד סוף הקו וירדנו בכרמלית. בלי שום כוונה ספציפית לקחתי את תומר להשקיף על הים בגן צארלס קלור

תומר התביית על שקית במבה (כן, כן זה שוש, אז מה) של מישהי שם

ואז הבנו שבעצם כולו מחכים למטס, אז נשארנו גם לחכות.

זה התחיל במשט של חיל הים:

המשיך במטס אקרובטי:

עוד הרבה סירות מפרש:

ולבסוף חיל האויר:

בשלב הזה כבר מתתי משעמום וכאב לי התחת מלשבת שעה על סלע, אז הלכנו משם.

תומר, כהרגלו, התביית על עוד משפחה עם אוכל, שנורר פסטה:

וקינח בענבים:

משם כבר ניסיתי לכוון אותו חזרה הביתה, אבל לפני זה הוא עוד גרר אותי לבית קפה על הים (שלשמחתי הרבה השירות היה בו כל כך גרוע שתומר התייאש לפני שהגיע מלצר) ואז הופ – על הכתפיים חזרה לכרמלית. שם נצפה גן שעשועים עם חול (!) והתנחלנו שם איזה חצי שעה בעוד כל עם ישראל ממנגל מסביבנו

מחול אפשר להוציא את תומר רק על הידיים וכבר ראיתי את האוטובוס והתקרבנו אליו כש- אופס, עוד גן שעשועים

ואני עומדת שם ורואה את האוטובוס בתחנה וחושבת לעצמי שעוד שניה הוא נוסע ונצטרך לחכות עשרים דקות לאוטובוס הבא, עד שהחלטתי שחייבים לנסות להגיע אליו בכל מקרה, הרמתי את תומר על הידיים ורצתי לאוטובוס לפני הוא ישים לב מה קורה.
מזל יש לי, והגענו בדיוק כשהנהג הגיע 🙂 הוא הציע לתומר את המושב הקדמי ביותר , הצעה שתומר אימץ בשמחה רבה:

למרות העייפות הוא הצליח להחזיק את עצמו במצב הזה:

עד סוף רמת השרון ותחנה אחת לפני הבית הוא פשוט

ובכך באו אל סופן עלילות תומר ואמא בעיר הגדולה. שנ״צ טוב שיהיה לכם וחג שמח